עפ״י כתב יד קופמן (בכתב הידמשנה ג)
כיצד השן מועדת לאכל את הראוי לה – עד כאן הציטוט שהמשנה באה לפרש. גם משנתנו היא משנה תוספתאית כמו המשנה הקודמת. בירושלמי מובאת מחלוקת על מה המשנה נסובה: ״ ׳כיצד השן מועדת׳? ריש לקיש אמר על הראשונה הושבה, רבי יוחנן אמר על כולה הושבה״ (ג ע״א). לדעת רבי יוחנן המשפט במשנה נסוב על המשנה הקודמת, כמות שהצענו, אבל לדעת ריש לקיש ההסבר במשנה הוא על כל נזקי בהמה, כולל כמובן המשנה הקודמת. כלומר ההבחנה בין רשות הניזק לרשות המזיק חלה גם על דין ״רגל״.
והבהמה – וי״ו החיבור באה להדגשה ואיננה בעדי נוסח אחרים, כמו במשנה הקודמת. מועדת לאכל פירות וירקות – ואם אכלה מאכלים שאיננה רגילה להם (כגון המנויים להלן) חייבת רק חצי נזק. אכלה כסות או כלים משלם חצי נזק – כי לכך איננה מועדת, והבעל איננו צריך לשמור מפני אפשרות נדירה כזאת. סתם כלים בלשון חכמים הם בגדים. במי דברים אמורים ברשות הניזק – בעדי נוסח אחרים ״במה דברים אמורים״, ואין זה אלא חילוף לשון. אם בהמת המזיק חדרה לרשות הניזק. אבל ברשות הרבים פטור – הבחנה זו בין רשות הרבים לרשות הניזק מהותית, אך מופיעה לראשונה במשנה זו. בפרק הקודם נזכרה רשות המזיק והניזק, כלומר עצם ההבחנה בחשיבות המרכיב של מקום הנזק קיימת ומוכרת, אך לא נאמר מה דינה. השאלה על מה מוסב משפט זה, ויש לכך כמה תשובות אפשריות. האפשרות הראשונה היא שהמשפט מוסב רק על המשפט האחרון. משמעו – אכלה כסות או כלים ברשות הניזק חייב חצי נזק, אבל ברשות הרבים פטור (ועל פירות חייב). פרשנות זו קשה, שכן למה יהא פטור לגמרי על נזק ברשות הרבים?
נוצרת בכך היררכיה ברורה של חומרה יורדת. במשנה ה נראה שבנושא ״שור המזיק ברשות הניזק״) יש מחלוקת, כמבואר בטבלה.
בהמה שהזיקה (משנה ה)
אפשרות פרשנית שנייה היא שהמשפט מוסב גם (או רק) על הרישא של המשנה. משמעו – אם הבהמה אכלה פירות וירקות ברשות הניזק משלם נזק שלם, ואם אכלה כסות משלם חצי נזק, וברשות הרבים פטור (גם על פירות, וכל שכן על כסות). למה פטור ברשות הרבים? משום שבשטח המשותף רשאים להניח פירות אבל גם רשאית הפרה להלך, והבעל של הפירות צריך לשמור על פירותיו. חצי הנזק ברשות היחיד הוא רק בגין אחריותו לנזקי בהמתו (פשיעתו). הוא אכן אינו צריך להישמר מפני אכילה כה מוזרה, של כסות או בגדים, אבל פשע בעצם העובדה שנכנס לרשות הניזק. כך כנראה הבין גם הבבלי (יט ע״ב). להלן נחזור להסבר משפט זה. לפי פרשנות זו חצי נזק משלם אדם בשל פשיעה מסוימת, שאיננה פשיעה מלאה.
אכלה הפרה1, לפי הפרשנות הראשונה והשנייה
המשנה שם עוסקת בנזקי נגיחה, שלהם הבהמה איננה מועדת
(לעיל פ״א מ״ד), ולכן אין בה הפרדה בין ״כדרכה״ ו״שלא כדרכה״, וכל המשנה מדברת על ״שלא כדרכה״. לכאורה יש סתירה בין המשניות, ונדון בה במשנה ה.
פרשנות שלישית היא שההבחנה בין רשות הניזק לרשות היחיד היא בכל המשניות לעיל (גם משנה א, אולי גם משנה ה בפרק הקודם). כלומר נזקי שן הם לפי האמור בטבלה הקודמת, וגם לגבי נזקי רגל נזק ישיר (כדרכה) משלם נזק שלם, ושלא כדרכה (נזק עקיף) משלם חצי נזק. כל זה ברשות הניזק, אבל ברשות הרבים פטור על הכול.
זו המחלוקת הבסיסית, וכדברי רבי יוחנן: ״דרבי טרפון היאוי. ברשות הניזק: רבי טרפון אומר נזק שלם וחכמים אומרים חצי נזק״ (
ירושלמי בבא קמא פ״א ה״ד, ב ע״ג). במשנה ה יתברר שבנזקי קרן ברשות הרבים רבי טרפון מודה לחכמים. משנתנו כחכמים, אבל הניסוח שלה ניסוח קדום יותר שבו עדיין ההבחנה בין רשות הרבים לרשות הניזק איננה מתעוררת. היא מן הסתם קיימת, אך המשנה איננה מנוסחת בצורה משפטית וטרם ״מודעת״ להבחנות המשנה המייחדות כל אחד מהמקרים
2.
במשנה הקודמת הערנו שאכן רבי טרפון חולק עליה וסבור שנזקי שן ורגל ברשות הרבים פטור. מאחר שכן פשוט להסביר שמשנה א כחכמים ומשנה ב כרבי טרפון. מכל מקום, המשנה יצאה מתחת יד עורך שונה, שכן היא מקפידה להבחין בין רשות הרבים לרשות הניזק, הבחנה שאיננה במשנה הקודמת (ולדעת חכמים בשן ורגל דין רשות הרבים כדין רשות הניזק).
משפטן בן זמננו היה אומר שהלכה כזאת בעייתית, משום שקודם כול צריך לקבוע אם הבעלים פשע, ואם כן הוא אמור לשלם נזק מלא, ואם לא פשע פטור מהכול. תשלום של חצי נזק הוא פשרה בלתי משפטית. אכן טיעון זה נכון אולי מבחינה משפטית, אבל ההלכה איננה כה משפטית, עבורה אחריות חלקית מתבטאת בתשלום חצי נזק.
שאלה שנייה היא האם ״במי דברים אמורים״ הוא מחלוקת או פרשנות מוסכמת. בשאלה זו עסקנו בפירושנו למשניות קודמות3. ראינו כי שתי ההצעות אפשריות; לעיתים ברור שלפנינו מחלוקת, ולעיתים סביר הרבה יותר שזו פרשנות המוסכמת על שני הצדדים. במקרה זה סביר שזו מחלוקת, שכן קשה להניח שהלכה המנוסחת בסתם תתייחס רק לרשות הניזק. הרי די ברור שמזיק שנכנס לרשות הניזק משלם נזק שלם בכל מקרה (גם אם על מעשה דומה ברשות הרבים הוא היה פטור). אם כן המשפט ״במי דברים אמורים״ הוא בבחינת ״פרשנות יוצרת״ ההופכת כליל את ההלכה הראשונית. ברם רבנו חננאל, למשל, מפרש שגם תנא קמא מסכים להגבלה של ״במה דברים אמורים״.4
כפי שראינו גם במשנה א הבבלי (יז ע״ב) מצטט ברייתא המצמצמת את המשנה לרשות הניזק בלבד, והסברנו שזו מחלוקת על סתם המשנה. הדעה בברייתא זו מתאימה לדברי ה״במי דברים אמורים״. האם לפנינו עדות לנסיגה אמוראית מדיני נזיקין? לפי תפיסה זו הבעל פטור מנזק רגיל ברשות הרבים. ההיגיון המשפטי של תפיסה זו הוא לדעתנו מעין תנאי, שברשות הרבים כולם רשאים להביא את בהמותיהם, ומוחלים זה לזה על הנזקים. ההחלטה שברשות הרבים אין המזיק חייב כלל על נזקיו היא עדות לירידה במשמעת הפנימית וברמת הפיקוח של הרשויות. רשות הרבים הופכת בכך למעשה לשטח הפקר שאין עליו מגבלות. לעומת זאת המשנה דורשת הקפדה ברשות הרבים, וחלוקת אחריות בין המזיק והניזק בהתאם לחלוקה שנקבעה בהסדר הבלתי כתוב. בשלב הראשון (המשנה) החלוקה מבוססת על תנאי ההסדר הבלתי כתובים, ובשלב השני היא הופכת להבחנה משפטית בין רשות היחיד לרשות הרבים, והמעבר לתחום הפלילי-משפטי הוא תהליך המתחולל עקב שני תהליכים ומשקף אותם. הראשון הוא הפיכת הסדרים חברתיים למשפט, והשני ירידה בהסכמות החברתיות והצורך בקיבוען בעזרת תקנון.
קביעת התקנון היא אפוא תהליך משולב של ירידה בהסכמות ועליית הגורם הפורמליסטי. מניסיוננו הציבורי התהליך הפורמליסטי משקף ירידה בהסכמות הטבעיות (לא נקבע תקנון אלא כשהסכמה מתערערת, ונעשית בלתי ברורה כשלעצמה. ברם מבחינה תאורטית ייתכן שקביעת התקנון היא עדות רק לתהליך הגידול בעוצמת החשיבה המשפטית).
אכלה ברשות הרבים משמעו אכלה ממשא הנישא או מונח ברשות הרבים. אבל אם תלשה עשבים מרשות הרבים, מן הסתם אין הדבר נחשב להיזק כלל (הבעל פטור מתשלום). לעומת זאת ״אכלה ברשות הניזק״ משמעו בעיקר תלישת גידולים חקלאיים משדה הניזק. היפוכה של רשות הרבים היא רשות היחיד, והיפוכה של רשות הניזק היא רשות המזיק. במשנתנו הניגוד הוא ״רשות רבים״ מול ״רשות ניזק״; זהו ניסוח מדוקדק, שהרי המונח ״רשות יחיד״ איננו מתאים כאן, מונח כזה (רשות יחיד) כולל את רשות המזיק, ורשות שלישית של מי שאיננו מזיק ואיננו ניזק.
אם כן משנתנו מנוסחת בדייקנות משפטית, אבל במשנה ה רשות היחיד היא הניגוד לרשות הרבים. ככל שמשנתנו מדייקת בניסוחה כך בולט אי הדיוק של משנה ה, ונדון בכך להלן במשנה ה.
ואם נהנת משלם מה שנהנת – גם כאן ניתן להבין את המשנה בשתי אפשרויות.
הראשונה: זה עניין אחר וחדש לחלוטין. השאלה היא כאשר המזיק חייב, מה על בעל הבהמה המזיקה לשלם. האם הוא משלם את הערך של הנזק שגרם לבעל החפץ, או על התועלת שהבהמה הפיקה מאכילת האוכל (מה שנהנית). לפי ההצעה השנייה, למשל, פרה או כבשה (או כלב) שאכלה כרים וכסתות בעליה למעשה פטור, שכן הנאתו של בעל החיים איננה בעלת ערך כספי. עם זאת המשנה עוסקת ברובד העקרוני. אם אכלה הפרה לחם אפוי, למשל, משלמת כערך החיטים ולא כערך הלחם, שכן חיטים הם מאכל פָרות, אך לא אוכל אפוי. כדברי התוספתא: ״כיצד משלמת מה שנהנית? אומדין כמה אדם רוצה להאכיל את בהמתו מה שאכלה היא אינו ראוי לאכילה לפיכך אם אכלה חיטין הראויות לה הרי זו פטורה. שינת ואכלה משלמת מה שהזיקה. כיצד שינת ואכלה היתה קופתו מופשלת לאחוריו ברשות הרבים פשטה פרה ואכלה משלמת מה שהזיקה. מסאוי שנתון על פתח החנות חציו בפנים וחציו בחוץ פשטה פרה פיה לתוכו ואכלה הרי זו פטורה״ (פ״א ה״ז). אם הפרה אכלה מאכל שאינו ראוי לה פעם שנייה, הרי שהאוכל נחשב כבר כראוי לה, אחרת לא הייתה אוכלת אותו. המשך התוספתא יוסבר להלן. החנות היא המבנה הטיפוסי הפתוח לרשות הרבים, בעוד שהבית הפרטי פתוח לחצר
(להלן פ״ו מ״ו).
האפשרות השנייה היא שהמשפט במשנה ממשיך את קודמו. ״ברשות הרבים פטור״, ובמקרים כאלה שבהם המזיק פטור הוא משלם את מה שהרוויח, אבל לא את מלוא עוצמת הנזק. ההבדל בין הפרשנויות הוא האם ״מה שנהנית״ הוא במקרה של ״המזיק חייב״ (נזק שלם או חצי) או שחל על מקרה שבו המזיק פטור, אבל משלם מה שנהנית. הוא אומנם פטור מדמי הנזק, משום שלא פשע, אבל אין כל סיבה שירוויח מהנזק שעשתה הפרה. לכן הוא משלם את הנאתו. כבר במבוא עמדנו על ההיבט העקרוני (מטה-הלכה) שלא ייתכן שהמזיק יצא מורווח מהנזק, ועיקרון זה מופיע כאן.
ברור שהתוספתא הבינה ש״משלם מה שנהנית״ זהה ל״פטור״. עם זאת, לאור ההבדלים בין המשנה לתוספתא ספק אם אנו רשאים לראות בתוספתא פירוש למשנה, ועדיין ייתכן שעורך משנתנו חולק על התוספתא וסבור ש״משלם מה שנהנית״ הוא כשחייב. ברם מבחינה הגיונית די ברור שאם הפרה המזיקה נהנית תשלם בכל מקרה (גם ללא אשמת הבעלים), שכן עקרון העל הוא שהמזיק לא ירוויח, והניזק יפסיד כמה שפחות. לפיכך:
אם המזיק פטור – משלם מה שנהנית
אם המזיק חייב – משלם מה שהזיקה.
מעתה עלינו לשאול האם המשפט חל על ה״במה דברים אמורים״, ששם אכן מופיע פטור ממש, או שמא חל גם על הרישא, משלם חצי נזק בתוספת מה שנהנית, או משלם חצי נזק ולא פחות ממה שנהנית. נחזור לכך להלן.
משלמת מה שנהנית היא הגדרה המתאימה לאוכל בלבד, ואפילו לא לכל נזקי השן. פרה או כלב עשויים, למשל, לאכול בגד ולהופכו לעיסה שאין לה שימוש, אף על פי שלא הכניסו לקיבתם מאומה. אם כן הנאתם מינימלית (בלתי ניתנת למדידה), אבל נזקם גבוה. לא יעלה על הדעת לחייב את בעל הפרה במקרה כזה רק על ההנאה שנגרמה לכלבו בשל השעשוע (וכי כיצד ניתן להעריך את הנאת הכלב?). ביתר המקרים של נזק (להוציא אכילה ועוד מקרים בודדים) ברור שהתשלום הוא לפי ערך הנזק (במקרה של נגיחה או בעיטה), ועל כן יש לכאורה מידת מה של חוסר לכידות בקביעת המשנה. שאלה זו תידון להלן.
נושא זה של לכידות משפטית חוזר ועולה במהלך הסברנו. התלמודים מחפשים לכידות משפטית, וגם אנו בעקבותיהם ניסינו למצוא אותה. במהלך הפירוש אנו מדגישים פעם אחר פעם שהלכידות המשפטית מוטלת בספק. במקרה זה השאלה עצמה מעידה על היעדר לכידות, שכן היא עולה רק באכילה.
(בכתב היד משנה ד) כיצד משלם מה שנהנת – זו משנה תוספתאית למשנה הקודמת. כבר המשנה הקודמת היא ״תוספתאית״, ומשנתנו היא רובד הסברתי שלישי. עם זאת, ה״כיצד״ איננו עונה על השאלה – כיצד אכלה הפרה או כיצד מעריכים את שווי ההנאה (דבר שעליו ענתה התוספתא לעיל), אלא הפירוט הוא משפטי, מתי חל דין זה.
אכלה מתוך הרחבה משלם מה שנהנת – הרחבה או הרחוב הוא שטח ציבורי, מעין כיכר ציבורית. המזיק פטור מתשלום שכן לו ולניזק זכות זהה לשימוש ברחבה. מצדדי הרחבה – שהם רשות היחיד מבחינה משפטית (אבל למעשה פתוחים לציבור), משלם מה שהיזיקה – אם כן שאלת המשנה לא הייתה כיצד משלמת מה שנהנית אלא מתי דין זה חל. בתוספתא מופיע מקרה זהה ונקבע שמשלמת מה שנהנית, וכנראה נפל בתוספתא שיבוש וצריך להיות מה שהזיקה (ליברמן על אתר). ברור שהשאלה של רשות היחיד ורשות הרבים מאוחרת לגוף ההלכה שבמשנה, ובאה ברובד ספרותי מאוחר יותר.
דוגמה נוספת: מפתח החנות – שהיא רשות הרבים, משלם מה שנהנת – אך אם הפרה אכלה מתוך החנות – שהיא רשות היחיד, משלם מה שהיזיקה – אם כן ההלכה במשנה ״משלם מה שנהנת״ חלה רק על רשות היחיד. ברור שאם הבעל משלם תשלום אחד (כגון מה שנהנית) פטור מהתשלום השני (מה שהזיקה), ולהפך. החנות היא כמובן רשות הניזק, וכנראה הכוונה לתשלום חצי נזק בלבד.
אם כן במשנה שתי דוגמאות לכלל של ״במה דברים אמורים״, ואם כך לפנינו משנה מרובדת להפליא שכוללת חמישה רבדים ספרותיים:
1. כיצד השן מועדת לאכל את הראוי לה? (ציטוט משנה קודמת).
2. הסבר למשפט 1: והבהמה מועדת לאכל פירות וירקות אכלה כסות או כלים משלם חצי נזק.
3. הסבר (או מחלוקת): במי דברים אמורים ברשות הניזק אבל ברשות הרבים פטור.
4. הסבר למילה ״פטור״ (שבמשפט 3): ואם נהנת משלם מה שנהנת.
5. (בכתב היד משנה ד – הסבר למשפט 4): כיצד משלם מה שנהנת אכלה מתוך הרחבה משלם מה שנהנת מצדדי הרחבה משלם מה שהיזיקה מפתח החנות משלם מה שנהנת מתוך החנות משלם מה שהיזיקה.
אפשר גם שמשפט 3 הוא רובד מאוחר לכל המשנה והושתל לתוכה, והוא בעצם מיותר לאור הדוגמאות.
השוואת נוסח המשנה לתוספתא
המשנה איננה עונה על השאלה כיצד מעריכים מה שנהנית. בתוספתא שציטטנו לעיל יש תשובה ברורה לעניין, ״כיצד משלמת מה שהזיקה״ ו״כיצד משלמת מה שנהנית״. גם כאן המשנה והתוספתא מתחלקות בחומר הקדום והמקורי, ויש בהן כמה חזרות. כך למשל בדין 2ב (דרסה על הכלי) או דין 4ב-ג.
לרישא של המשנה שלנו היו אפוא שני הסברים או השלמות (5א ו-5ב). האחד היה מתי חל דין זה, והתשובה במשנה. ההשלמה השנייה היא מה ההגדרה של ״מה שנהנית״, והתשובה לכך מצויה בתוספתא ונפתחת ב״כיצד״, ובמשנה ב״במי דברים אמורים״. בתוספתא מוצגת רק המסקנה, וברור שלדעת התוספתא ״במי דברים אמורים״ הוא הסבר (או שעורך התוספתא מכליל כבר את הערת ״במה דברים אמורים״ בתוך הרצאת משנתנו. מצב דומה הצענו במשניות א-ב, כאשר לכלל ״ארבעה אבות נזיקין״ יש שני הסברים חילופיים (משנה א ומשנה ב)5.
אם היינו מחברים את המשנה והתוספתא היה יוצא טקסט שלם עם מעט חזרות, הרבה הסכמות וגם לא מעט מחלוקות. אי אפשר להסביר שכל שונות בין המשנה לתוספתא היא שיבוש, ודומה שלפנינו שיטות הלכתיות שונות, שני עיבודים שונים לאותה יחידת מקור. ביחידת המקור נכללו כנראה הכותרות ועיקרי התשובות.
הלכה ח בתוספתא חריגה. חלקה הראשון (1) סותר למעשה את משפט 2ג. אשר למשפט 2ג, במשנה הדין בתרנגולים ובתוספתא בבהמה. שתי העריכות התנאיות הללו הן דוגמאות שונות לעניין הכלים שעל הבהמה (נזק חצי עקיף). אפשר שיש בה מחלוקת בין המשנה (חצי נזק) לבין התוספתא (1+2ג, נזק שלם), ואפשר שבשתי העריכות מוצגת אותה עמדה ויש הבדל בין תרנגולים לסתם בהמה. על כל פנים במשנה חסר דין בהמה וכליה, והוא מצוי בתוספתא, וכן תמוה שהמשנה עוברת מבהמה לדין ייחודי של תרנגולים. אנו משערים שבמקור הקדום היה דין בהמה, אחר כך דין תרנגולים, ואחר כך דין חזיר (תוספתא ה״ח). כל עורך ליקט חלק מההלכות, ויחדיו הכול אתי שפיר.
תשלום חצי נזק נתפס במשנה כמעין הכרה חלקית באחריות. הבעל צריך לשמור מפני מזיקים, ואחריותו של המזיק פחותה. על הקושי המשפטי של עמדה זו עמדנו לעיל וראינו שמידת האחריות והתשלום תלויה בהסדרים החברתיים.
האופי התאורטי-משפטי של המשנה בולט. הדיון הוא על ״אכלה מתוך הרחבה״. הרחבה היא שטח פתוח בעיירה הכפרית; אין לו בעלים, והוא מובא כדוגמה לשטח השייך ל״עולי בבל״ (
תוספתא בבא קמא פ״ו הט״ו,
לעיל פ״א מ״ב). במשנתנו הוא דוגמה לרשות הרבים, בעוד שלמעשה הוא סוג מיוחד של רשות הרבים. מעבר לכך, אם אכלה מרשות הרבים ״משלמת מה שנהנית״
6? למי צריך בעל הבהמה לשלם? הרי הרכוש הוא רכוש פתוח לכול! ברחבה גדלים מעט עשבים, האם ייתכן שהבעל ישלם עבור מרעה כזה
7? צידי הרחבה נתפסים כרשות היחיד, אבל פתח החנות כרשות הרבים. מבחינה ריאלית קרוב להניח שפתח החנות הוא צידי הרחבה. כל הדיון הוא אפוא משפטי ונטול מבט ריאלי.
לעיל הסברנו ש״אכלה מרשות הרבים״ משמעו ממה שהניח הניזק ברשות הרבים. הסברנו זאת כדי שהקורא ירוץ ולא יתעכב בשל הפן הריאלי. אבל הסבר זה בעייתי. ראשית הוא איננו כתוב, יתר על כן, אם הרכוש מונח ברשות הרבים הרי זו ההלכה הנדונה בפרק ג, ושם ברור שהמניח איננו זכאי לפיצוי.
יתר על כן, המשנה מתחילה בכך שברשות הרבים נזקי שן פטורים, ואחר כך מסבירה ש״פטור״ משמעו שמשלמת מה שנהנית. הסבר כזה נראה כניסיון להרמוניזציה. ועוד, משנתנו קרובה בסגנונה למשנה ב בפרק ו; ברור ששתיהן לקוטות מאותו מקור, אבל המשניות עוסקות בנושאים אחרים8:
אם כן, אותו משפט קדום עובד בצורות שונות. יתר על כן, בתוספתא שציטטנו לעיל
(4ב-ג בטבלה) מצויה ההשלמה למשנה ב בפרק ו, או אם תרצו חצייה הראשון של משנה זו. ברור שלפנינו ניסוח קדמון ערוך ומסודר שמשנתנו, משנה ב בפרק ו והתוספתא השתמשו בו כל אחת לעריכה נפרדת.
עד כמה המבנה תאורטי ניתן להסיק ממכילתא דרבי שמעון בן יוחאי (כב ד, עמ׳ 195; תוספתא פ״א ה״ז): ״בהמה שהיתה מהלכת כדרכה ברשות הרבים, ונפלה לגינה ונהנת, אם שילחה מאליו משלם מה שנהנת. ואם מאליה, משלם מה שהזיקה״. המדרש מחבר אפוא את המשנה בפרק ו לזו של פרק ב. החיבור הוא מלאכותי, שכן אין זה משנה היכן הילכה הבהמה, ברשות היחיד או ברשות הרבים. כל שחשוב הוא שנפלה לגינה; אם ברצון הבעל משלם מה שהזיקה, ואם נגד רצונו הברייתא מחדשת שפטור. אזכור רשות הרבים הוא אפוא רק בגלל התלות במשנה.
עוד נעיר שכל דין ״משלמת מה שנהנית״ מופיע רק במשניות אלו ובמקבילותיהן. הדין עצמו מבחין אפוא מה נזקי שן (שם יש הנאה) לנזקי רגל, זאת אף שבדרך כלל הם נמנים כאחד ודינם זהה.
למעשה כל דין שן ורגל ברשות הרבים הוא תאורטי, ואכן התנאים נחלקים בשאלות הבסיסיות ביותר בנושא – האם חל שם דין חצי נזק, האם פטור או חייב9. לגבי שן ורגל ברשות הרבים ניכרת במשנה מגמה הפוטרת את הבעלים כמעט בכל המקרים, ובתוספתא הפטור חלקי יותר.
מעבר לבירור המשפטי מצויות במשנה, ומעט פחות בתוספתא, הלכות תאורטיות שהמניע העיקרי לעיצובן הוא משפטי תאורטי. גם בתוספתא יש הבחנות שאינן ריאליות. כך למשל התוספתא (פ״א ה״ו) קובעת: ״בהמה שנכנסה מאיליה לרשות היחיד והזיקה בידה, וברגלה, ובקרנה ובעול שעליה, ובמשוי שעל גבה, ובעגלה כשהיא מושכת, משלמת נזק שלם. והמזיק
בכרמלית משלם נזק שלם״
(לעיל 2ד). הכרמלית היא ״רשות״ משפטית לצורך הלכות עירובין. בפועל, מבחינת הבעלות היא רשות הרבים, ואין סיבה שתיחשב כרשות היחיד. עצם העלאת הנושא של כרמלית בהקשר של נזיקין היא העברה מהלכות שבת ועירובין, והעברה שלא במקומה. זו עוד עדות להתגברות הצד המשפטי על פני ההיגיון הריאלי.
הרחוב והחנות
הרחבה, או הרחוב
10, היא שטח ציבורי גדול בין הבתים השונים. שם ישנים עולי הרגל בדרכם לירושלים
(משנה ביכורים פ״ג מ״ב), ושם מתכנסים לתפילת תענית ציבורית גדולה
(משנה תענית פ״ב מ״א). במסכת מגילה היא נמנית עם הרכוש הציבורי השייך לכל בני העיר. בעיירות היהודיות מהתקופה הרומית קשה להבחין ברחבה גדולה, אך היא מוכרת דווקא ביישובים כפריים מהמאה הראשונה לספירה כמו בד עיסה בארץ בנימין, חורבת עתרי בארץ יהודה ושם טוב בשפלת יהודה
11 (איור 6). באלו נבנה היישוב סביב רחבה מרכזית. יש להניח שבהמשך התפתחות היישוב התמלאה הרחבה במבנים ונעלמה. ביישובים אלו הרחבה מרכזית יותר מבית הכנסת, והיא לב החיים הציבוריים ביישוב. ייתכן גם שלבית הכנסת לא יכול היה כל הציבור להיכנס, שהרי למעמד התענית הגיעו ילדים, נשים ותושבים מהכפרים הסמוכים. ביישובים מתקופה מאוחרת יותר הרחבה היא כיכר קטנה בין המבנים, ואינה ציבורית דיה
12. אם כן, הרקע הריאלי להלכה שבמשנה הוא היישוב הכפרי מסוף ימי בית שני. כיכרות גדולות היו גם בערי פוליס, אך קשה לתאר שעליהן מדובר במשנה הסתמית.
איור 6א. תוכנית העיירה אום ריחן (מאות שנייה-שלישית). בעיירה אין כיכר מרכזית, והרחבות קטנות. דר ואחרים, אום ריחן, איור 1.
חנות
החנות נזכרת פעמים רבות במקורות. סתם חנות היא חנות של מזון. אומנם לעיתים נזכרת החנות סתם, אבל בחלק גדול מהמקרים מתברר מתוכן הדברים שבחנות מוכרים מזון, כגון ״חבר שהיה מוכר אוכלין ומשקין על פתח חנותו, הניחן ונכנס הרי אלו טמאין מפני שאחרים ממשמשין בהן״ (
תוספתא טהרות פ״ט ה״ג, עמ׳ 670). במקרה זה החנות מוכרת מזון וסלים מונחים גם על פתח החנות לתצוגה, כלומר לפני המבנה (הפתח של החנות נשאר כמובן פתוח).
כן משמע מההלכה בתוספתא בבא מציעא
(פ״ג הכ״ז) הקובעת איסור לערב סוגי מזון שונים: ״לא יערבם חנוני וימכרם בחנותו אלא אם הודיע. לא ירביץ חנוני לתוך חנותו יין ושמן מפני שגונב דעת הבריות״. אם כן זו חנות של מזון. או ההלכה בתוספתא דמאי
(פ״ג ה״ח) לגבי חבר ועם הארץ שהיו שותפים בחנות, שמותר לקנות מחנות כזאת מזונות ולהניח שהן מעושרים. כלומר זו חנות מזון. כמו כן: ״קונם שאני טועמת מחנותו של פלוני אינו יכול להפר לה רבי יהודה אומר אם אין פרנסה אלא מאותו חנות הרי זה יפר״ (ספרי זוטא, ל ט, עמ׳ 327, ועיקר הדין במשנה נדרים פי״א מ״ב). החנות מוכרת מזון, ומדובר בין השאר במצב שבו כל צורכי המשפחה נקנים באותה חנות, ואין חנות אחרת בסביבה
13.
לעיתים החנות משמשת גם כמסעדה. כך למשל מסופר בפסיקתא דרב כהנא על בריון שהזמין לחם טוב ויין וסירב לשלם (פיסקה כד יד, עמ׳ 372), וכן האגדה בתנחומא בובר, בלק כז, המדברת על חנות שבה אנשים מסבים ושותים יין. או הסיפור בקהלת רבה על שניים שנכנסו לחנות, אחד אכל פת קיבר וקטנית ואחד אכל פת נקייה ובשר שמן ושתה יין ישן ומיני אגרטון ויצא חולה (קהלת רבה, א יח, וכן משל אחר בחנות מזון, שם א יא). חנות זו משמשת אפוא כשילוב של חנות ומסעדה. כמו כן החנות המתוארת בויקרא רבה, יב א, עמ׳ רנב. שם מסופר על אנשים הבאים לשתות יין בחנות, נכנסים ראשונים ויוצאים אחרונים במצב של שכרות. חנות זו היא אפוא גם חנות וגם בית מרזח. סיפור זה במדרש מופיע בסדרת סיפורים ואגדות על שכרות קיצונית.
לעיתים החנות מכונה חנות של נחתומין, של צבעין או של בעלי מלאכה אחרים. במשנת בבא מציעא פ״ח מ״ו מדובר על השכרת חנות של נחתומים ושל צבעים, וכן משנת בבא בתרא פ״ב מ״ג, ונעסוק בכך בבואנו לפרש משניות אלו. כך גם מספר רבי יוסי בן הדורמסקית: ״אמר רבי יוסי בן דורמוסקית. אני הייתי עם זקנים הראשונים כשבאין מיבנה ללוד. ובאתי ומצאתי את רבי אליעזר שהיה יושב בחנות של נחתומין בלוד, אמר מה חידוש היה לכם בבית המדרש היום?״ (
תוספתא ידים פ״ב הט״ז, עמ׳ 683), וכן: ״נכנס לחנותו של נפח שלא ברשותו, ויצאו ניצוצות והזיקוהו, פטור, ואם נכנס ברשות בעל החנות חייב״ (תוספתא להלן פ״ו הכ״ו). כך נזכרים חנותו של נגר (תוספתא הלן פ״ו הכ״ה), חנותו של זגג (בראשית רבה, יט ז, עמ׳ 175), חנות של בשם (
תוספתא ברכות פ״ה הל״ב;
ירושלמי ברכות פ״ט ה״ב, יג ע״ג), חנות של ״חלטירה״ (
ירושלמי יבמות פי״ב ה״ב, יב ע״ד)
14 וכן חנויות של בעלי מלאכה אחרים. חנות כזאת היא אפוא שילוב של בית מלאכה וחנות, ובעל המלאכה מוכר את מעשה ידיו לקונים.
מבחינה פיזית החנות בולטת בכך שהיא מבנה הפתוח ישירות לרשות הרבים, בניגוד לבית פרטי שפתחו לחצר והחצר פתוחה לרשות הרבים. החנות היא המבנה המובהק הפתוח למבוא. בדרך כלל חדר המגורים היה פתוח לחצר, וכך לא הייתה גישה ישירה מהמבוי לבית הפרטי. אך החנות פתוחה לרחוב (מבוי). כך גם בעיר המסורתית במזרח.
על כן שנינו במעשרות
(פ״ב מ״ב):״היו יושבים בשער או בחנות ואמר טלו לכם תאנים אוכלין ופטורין, ובעל השער ובעל החנות חייבין״. אנשים יושבים בחנות או בפתח החנות ומשוחחים על הא ועל דא, וכאמור החקלאי עובר וברוחו הטובה נותן להם מעט מפירותיו כמתנה. מבחינה פורמלית החנות היא כמובן כבית דירה לבעליה, לכן היא בבחינת נתינת הפירות לבית כמו ברישא של משנה א שם, והאוכל בביתו חייב במעשרות. עבור יתר היושבים היא כנתינת פירות בשוק, ופטורים ממעשרות. ישיבה בפתח סמוך למבוי היא בבית שער או בחנות (איור 7). התמונה העולה מהמשנה מוכרת היטב בכפר המסורתי, ועד היום ניתן לפוגשה בכפרים בארצות ערב, בטורקיה או ביוון. העסקים בחנות מתנהלים לאיטם ובהיקף נמוך. רוב שעות היום החנווני יושב בטל, ולצידו חבריו שעימם הוא משוחח. עוד יושבים הכפריים ברחוב או בפתחי הבתים, וזהו השער הנזכר. ושוב, עבור בעל השער ובעל החנות זה ביתם, ואילו היושבים עם בעל הבית הם כיושבים בשוק.
כן שנינו בתוספתא: ״רבי יוסי אומר שורשי העובשין והתפוחין והאתרוגין של קטן לתלותן בחופתו או על פתח חנותו הרי אלו מצטרפין״ (
עוקצין פ״א ה״ה, עמ׳ 687), וכן: ״הזורק מן החנות דרך סטיו לפלטיא חייב, מן החנות לסטיו ומסטיו לפלטיא פטור״
(תוספתא שבת פ״י ה״א). החנות היא המבנה הסמוך לסטיו (טור עמודים), או לפלטיה, הרחוב הראשי או הכיכר (איור 8). הסטיו והפלטיה הם תיאור המתייחס לפוליס הרומית, שם היו החנויות בצידי הרחוב הראשי. כן שנינו לעיל (מ״ב) שפרה שאכלה מפתח החנות הרי זה ״דרך הילוכה״ ובעליה פטור מנזק (וחייב לשלם רק מה שנהנית), ובמסגרת זו צוטטה גם התוספתא (כאן פ״א ה״ז). מקור אחרון זה משקף את המבנה בפוליס. לאורך הרחוב הראשי טור עמודים (סטיו), והחנויות מאחורי העמודים. בעל החנויות פורשים את תוצרתם לפני החנות, ובעיקר בין טור העמודים והחנות. זה הרקע להלכה על הגמל העובר ברחוב והפשתן העמוס עליו חודר לחנות ונדלק בנר שבחנות
(להלן פ״ו מ״ו). לפנות ערב החנווני מאיר את חנותו בנרות. החנות היא המבנה המובהק הפתוח למבוא. בדרך כלל חדר המגורים היה פתוח לחצר, וכך לא הייתה גישה ישירה מהמבוי לבית הפרטי, אך החנות פתוחה לרחוב (מבוי). כך גם בעיר המסורתית במזרח.
כמו בעיירה היהודית גם בפוליס. ברחובות של הפוליס הרומית מצויות חנויות בדרך כלל ברחוב הראשי או בפינת רחובות. החנות מורכבת מחדר, ובקדמת החדר סדרת תנורים (איור 9). חנות זו מוכרת אוכל חם, ומשמשת באופן טבעי גם כמסעדה.
במקורות רבים נזכר פתח החנות; הכוונה לדוכנים (שולחנות) ועליהם מבחר מתוצרת החנות. הקונים ניגשים לדוכנים אלו, ממשמשים בפירות, ומחליטים אם לקנות אותם או לא, כפי ששנינו: ״אבל חבר שהיה מוכר אוכלין ומשקין על פתח חנותו, הניחן ונכנס הרי אלו טמאין מפני שאחרים ממשמשין בהן״ (
תוספתא טהרות פ״ט ה״ג, עמ׳ 670). מכירת מוצרי המזון איננה רק בחנות עצמה אלא גם בחוץ, מן הסתם במרחב שלפני החנות שהיה מקורה או פתוח. כך יש להבין גם את משנת מכשירין
(פ״ו מ״ג) העוסקת במוכרי משקה ומוכרי פירות יבשים, וכן דנה הברייתא בתוספתא ״במוכר בחנותו [או]
15 על פתח חנותו״
(תוספתא דמאי פ״ג ה״י).
דוכנים אלו מצויים למעשה ברשות הרבים, וזו פלישה מקובלת של בעל החנות לרשות הרבים. פלישה כזאת מקובלת בשווקים בני זמננו והשלטונות מעלימים ממנה עין, או אוסרים עליה. כפי שנראה בדיוננו גם העיר היהודית והפוליס הנוכרית התירו בשתיקה את הדבר. הדוכן לא נחשב למטרד ולא נאסר, אך ודאי שלא נחשב לרשות היחיד. המקרה האופייני למצב זה הוא ״גמל שהוא טעון פישתן ועובר ברשות הרבים, ניכנסה פישתנו לתוך החנות ודלקה בנירו שלחנווני, והדליק את הבירה בעל הגמל חייב. הניח החנווני נירו מבחוץ החנווני חייב״ (
להלן פ״ו מ״ו,
וראו להלן פ״ג מ״ה). החנווני מניח את הנר בחוץ כדי להאיר את הסחורה; מותר לו לעשות כן, אבל הוא חייב בנזקי הנר. בהקשר זה נזכרת בתוספתא האפשרות שלפני החנות איצטבה: ״רבי יהודה אומר אם היתה לפניו איצטבה והדליק פטור. וחכמים אומרים אף על פי שהיתה לפניו איצטווה והדליק חייב״ (
תוספתא בבא קמא פ״ו הכ״ח). איצטבה היא סטיו, כלומר שורת עמודים. מבנה זה רווח בפוליס הרומית. משני צידי הרחוב הראשי מדרכה ובאמצעה טור עמודים. מהמדרכה נפתח הפתח לחנויות. התוספתא מתארת מצב זה וניתן להבין ממנה שבמדרכה באזור של טור העמודים (שהיה לעיתים מקורה באופן חלקי) הניח החנווני דוכני סחורה. השטח הוא מבחינה משפטית ״רשות הרבים״, אך מקובל שהחנווני מנצל אותו במסגרת השירות שהוא נותן לציבור, ולכן המחלוקת היא האם בעל החנות חייב בנזקים שנגרמו עקב השרפה מתחת לסטיו או הגמל שהפשתנו נדלק והבעיר את השרפה. כמו כן: ״הזורק מן החנות דרך סטיו לפלטיא חייב
16. מן החנות לסטיו ומסטיו לפלטיא פטור״
(תוספתא שבת פ״י ה״א), וכן: ״המסוכן הנתון לחנות ונכנס לסטיו טהור הוציאוהו מסטיו והחזירוהו לחנות שנייה טמא ורבי שמעון מטהר...״ (
תוספתא טהרות פ״ז ה״א, עמ׳ 667). לפני החנות מצוי אפוא הסטיו, וזו תמונה רגילה (איור 8 לעיל).
בפתח החנות תלה החנווני ״כל הנעקרין לא מטמין ולא מיטמאין ולא מצטרפין. רבי יוסי אומר אם לִקטן לתלות בחופתו או על פתח חנותו הרי אלו מצטרפין״ (
תוספתא עוקצין פ״א ה״ד, עמ׳ 687). אם כן על הפתח ולצידו החנווני תולה פירות לצל ולהדגמה, וכמעין פרסומת לחנות.
חנויות גדולות שימשו גם למפגש ולאירוח. לעיל ציטטנו את הסיפור על רבי אליעזר שישב בחנות של נחתומין, כלומר במאפייה שהיא גם חנות וגם מסעדה. כמו כן: ״...שלא ישתה ממה שבידו, אלא שלו יהא מונח, ויקנה מן החנוני בשביל לההנותו, וכך אמר לו משה, הבאר עמנו״ (תנחומא בובר,
חוקת לה). המדרש מתאר את מסע בני ישראל במדבר, אך מדבר על המציאות המוכרת לו. עובר אורח צריך שלא להביא עימו צורכי סעודה אלא לקנותם בעיר היעד, והאינטרס של החנווני למכור זוכה לאהדה רבה. כמו כן: ״מעשה ברבי ורבי ישמעאל ברבי יוסי ורבי אליעזר הקפר ששבתו בחנות של פזי בלוד, והיה רבי פנחס בן יאיר יושב לפניהן״ (תוספתא אהלות פי״ח הי״ח, עמ׳ 617). לא מן הנמנע שבמקרה זה החכמים ״שבתו״ בחנות, כלומר שהו בה בשבת, הווה אומר שהמסעדה ששימשה מקום מפגש שימשה לעיתים גם כפונדק. תמונה זו, שהמסעדה מתפתחת לפונדק, רגילה הייתה באירופה שלפני מלחמת העולם השנייה, ואף לאחריה.
מכיוון שהחנות הייתה השירות הציבורי הרגיל ביותר, ולמעשה המקום היחיד שבו התנהל בעיירה הכפרית מסחר, הפך החנווני למעין בנקאי של העיירה. הוא המומחה לזיהוי כסף ולהערכתו, ואנשים מפקידים אצלו כסף כמו אצל השולחני (הבנקאי). מעמדו ההלכתי בכל הנוגע לשימוש בכסף שנוי במחלוקת: ״חנוני כבעל הבית, דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר חנוני כשולחני״ (
משנה בבא מציעא פ״ג מי״א).
החנות פתוחה לכניסת הציבור. בהקשר של דיני נזיקין היא איננה נחשבת לרשות הניזק, שכן המזיק לא פשע בכניסתו אליה (אדם בלבד; לבעלי חיים אין כניסה לחנות). אבל בחנות יש גם מרחב פרטי שאליו נכנס רק החנווני. על כן בהקשר של דיני מציאה נאמר בתוספתא: ״מצא
17 בבית, אם שרו בו אורחין בפנים הרי אילו שלו, ואם לאו הרי אילו של בעל הבית. מצא בחנות עד מקום שדרך בני אדם רגילין ליכנס הרי אילו שלו, יתר על כן הרי אילו של בעל הבית״ (
בבא מציעא פ״ב הי״ד). אם האבדה היא חפץ של בעל הבית עליו להחזירו לבעל הבית, אך אם החפץ נפל מהאורחים הרי זו אבדה, הבעלים אינם ידועים והמוצא רשאי לקחתה לעצמו. בברייתא זו ההגדרה היא הלכתית: ״מקום שדרך בני אדם רגילים להיכנס״, ובכל חנות המצב שונה. כמו כן: ״חנות שהוא טמא ופתוח לרשות הרבים ספק נכנס ספק לא נכנס ספיקו טהור״
(משנה טהרות פ״ו מ״ג).
תמונה מדויקת יותר עולה ממשנה אחרת: ״מצא בחנות הרי אלו שלו. בין התיבה ולחנוני של חנוני״
(בבא מציעא פ״ב מ״ד). אם כן בתוך החנות יש תיבה, החנווני עומד מאחוריה ומביא מצרכים מתוך התיבה לקונים. השטח שלפני התיבה הוא המקום שאליו אנשים רגילים להיכנס. בפועל מצאנו גם חנויות הבנויות ההפך, שהחנווני עומד לפני התיבה (איור 10).
תפקיד נוסף שהיה לחנות היה לשמש כמעין בנק. הקנייה בחנות הייתה בהקפה. מציאות זאת קיימת עד היום בחנויות מכולת קטנות בעיר ובכפר. לתושבים אין בדרך כלל מזומן
(ראו לעיל פ״א מ״ב), ועל כן הם קונים בהקפה: ״החנות פתוחה והחנוני מקיף והפנקס פתוח והיד כותבת״ (
אבות פ״ג מט״ז)
18. בהקשר זה המשנה קובעת שאיננו נאמן על פנקסו
(שבועות פ״ז מ״ה): ״והחנוני על פנקסו כיצד? לא שיאמר לו כתוב על פנקסי שאתה חייב לי מאתים זוז...״. עדות בעל פה של הקונה חזקה יותר מהרישום בפנקס של בעל החנות, כנראה בגלל תוקפה הרב של העדות שהוא יותר מזו של כתיבה.
19
אחת הדרכים היא להפקיד אצל החנווני כסף ו״לאכול כנגדו״, או להפך, לקנות בהקפה. על כן נקבע ש״הקפת החנות אינה משמטת, ואם עשאה מלוה הרי זה משמט״
(משנה שביעית פ״י מ״א), וכן המשנה בביצה פ״ג מ״ח המדברת על מכירה בהקפה, וכן: ״המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל הולך אצל החנוני ואומר איש פלוני מודר ממני הנאה ואיני יודע מה אעשה״
(משנה נדרים פ״ד מ״ז). במקרה זה השיטה של העמדת אשראי אצל החנווני אמורה לפתור בעיה הלכתית בדיני נדרים. כמו כן: ״הולך אדם... אצל חנוני הרגיל אצלו, ואמר לו תן לי חמשים אגוזים עשרה ביצים עשרה רמונים... ובלבד שלא יאמר לו סכום״
(תוספתא ביצה פ״ג ה״ו-ה״ז). זה מכר בהקפה, ולכל אדם ״חנוני הרגיל אצלו״, אחד מיני כמה חנוונים שבעיירה
20. התשלום בוא יבוא, אך לא במועד. אגב מתברר שהחנות פתוחה במועד, ונשאלת השאלה האם כך נהג חנווני ישראלי, שהפעיל את החנות מביתו והיה מוכן למכור בהקפה לשכנו, או שהחנווני נוכרי ורושם את ההקפה, או אולי החנווני ישראלי שאינו מקפיד על שבתון בחג?
ההחלטה ששמיטת כספים אינה חלה על הקפת החנות נובעת, מבחינה פורמלית, מכך שזו איננה ממש הלוואה, אלא דחיית התשלום עד שיצטבר ויהיה כמות של ממש. ברם מן הסתם יש בה גם ביטוי להעדפה שחכמים נותנים לניהול התקין של מערכת הקנייה, שבה שמיטת חובות היא מהלך מפריע לרציפות המסחר. הם אינם יכולים לעקוף את דין תורה בגלוי, אבל מנצלים היתרים חלקיים
21. במשנת מעשר שני פ״ב מ״ט
(עדיות פ״א מ״י) מתוארת המציאות ההפוכה, כאשר הקונה מפקיד בידי החנווני כסף ואוכל על חשבון פיקדון זה. ההלכה עוסקת בכך סביב דיני מעשר שני, שכן הוטלו מגבלות על פריטת כסף מעשר שני. הבעלים מגיעים עם מטבעות כסף וזהב (מטבעות יקרות ערך) וצריכים לקנות מזונות בכסף קטן. נוכח האיסורים וההגבלות על פריטת כסף הם מפקידים את המטבע היקר בחנות, פורטים חלק ומשתמשים בחלק לתשלום הפירות שיקנו. מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא איזה אחוז מהמטבע ניתן לפרוט. מהמשנה שם מתברר ששמאי הזקן התנגד לכל החלפת כסף בכסף או בנחושת, והפתרון שלו הוא הפקדת המטבע בחנות וכך יהא לעולה הרגל חשבון אשראי בחנות. הפתרון של שמאי כלכלי ונוח משום שאכן מקובל היה לקנות בחנות בהקפה, או לתת לחנווני מעות מראש על מנת שיעניק אשראי ללקוח. כך, למשל, אנו שומעים על פתרון כזה כדרך לתשלום שכר לפועלים: ״המחהו אצל חנוני״ (
משנה בבא מציעא פ״ט מי״ב, וראו פירושנו לה, ועוד). על רקע דבריו של שמאי בולטת ההקלה שמציעים התנאים האחרים. הפתרון של שמאי היה אפשרי מבחינה כלכלית, ואף על פי כן הם הקלו יותר.
החנווני היה ספק המזון בקהילה, על כן טבעי הוא שאצלו הונח העירוב: ״נותן אדם מעה לחנוני ולנחתום כדי שיזכה לו עירוב, דברי רבי אליעזר, וחכמים אומרים לא זכו לו מעותיו״ (
משנה עירובין פ״ז מי״א).
בהלכה הקודמת ראינו את היחס המקל של ההלכה לחנווני. יחס אוהד זה ניכר במדרש שכבר צוטט בהקשר מעט שונה: ״...שלא ישתה ממה שבידו, אלא שלו יהא מונח, ויקנה מן החנוני בשביל לההנותו. וכך אמר לו משה, הבאר עמנו״ (תנחומא בובר,
חוקת לה).
באופן טבעי בכרך, הוא עיר הפוליס הנוכרית, הייתה החנות תופעה תדירה יותר, ובכל פוליס היו חנויות רבות, חלקן מרוכזות באגורה או בשוק (איור 12 ואיור 8 לעיל), וחלקן ברחובות. בעיירה הכפרית לא הייתה אגורה, אבל היה שוק בימי שני וחמישי שבו פעלו חנויות (ראו פירושנו לכתובות פ״א מ״א ומ״ד ועוד), והיו גם חנויות קבועות. לעיל ראינו מצב שבו ביישוב חנות אחת וחנווני אחד, אך בדרך כלל התמונה היא של יותר מחנות אחת. על כל פנים חנויות היו גם בעיירות הכפריות. כך למשל ״ובחנויות אחד עיירות ואחד כרכים שנים עשר חדש. רבן שמעון בן גמליאל אומר חנות של נחתומים ושל צבעים שלש שנים״
(משנה בבא מציעא פ״ח מ״ו). המדובר בשאלה כמה זמן מראש בעל הבית צריך להודיע לשוכר שעליו לפנות את המתקן ששכר. המשנה מעידה על מצב שבו היו ששכרו מבנה לחנות בפוליס, כמו גם בכפר.
החנות היא מתקן שירות הפתוח לקהל. בעולם הקדום מלאכת השירות נחשבה למבזה, לעומת הייצור (החקלאי או האוּמני), שהוא מקצוע מכובד. לפיכך שנינו לעיל שמותר לקנות סחורה מאישה משום ״שפעמים שאדם בוש להיות יושב על פתח חנותו ונותן לאשתו ומוכרת״ (תוספתא בבא קמא פי״א ה״ז; ראו פירושנו להלן פ״י מ״ט). מצב זה נדון במשנת כתובות: ״המושיב את אשתו חנונית או שמינה אפוטרופא הרי זה משביעה כל זמן שירצה״ (פ״ט מ״ד). תנא קמא שם סבור שבמערכת הנישואין הרגילה אדם אינו משׁביע את אשתו. בדרך הטבע האישה נמצאת בבית ועלול להתעורר ביניהם סכסוך כספי, כלומר הבעל חושד שאשתו גנבה ממנו או השתמשה ברכושו מעבר לנדרש. במקרה רגיל כזה אין הבעל יכול להשביע את אשתו. אבל אם היא אחראית על תחום כספי מטעמו הרי שאחריות זו הופכת אותה למעין שותפה, ואפשר להשביעה. כלומר, תנא קמא מבחין בין מערכת היחסים המשפחתית הרגילה, המבוססת על אמון ולא על התדיינות משפטית בין בני הזוג, ובין מערכת שבה בני הזוג הפכו להיות בעלי זיקה עסקית זה לזו. הושבתה בחנות היא על בסיס עסקי לכל דבר.
ביטוי אחר לבוז כלפי נותן השירות היא: ״לא ילמד אדם את בנו חמר גמל ספר ספן רועה וחנוני שאומנתן אומנות לסטים״
22 (
משנה קידושין פ״ד מי״ד). הרשימה מונה עבודות מגונות בנימוק שיש בהן גזל. מתוך הרשימה הזאת רק הרועה מוכר לנו כמי שחשוד על הגזל. הרועים פסולים לעדות
(משנה סנהדרין פ״ג מ״ב), אין קונים מהם מוצרי צמר משום שהם חשודים לגנוב אותם מבעלי הצאן
23, ואף אין קונים מהם בני צאן (תוספתא בבא קמא פי״א ה״י). לעומת זאת איננו מכירים דברי גינוי לבעלי המקצוע האחרים שברשימה, להוציא נסיבות מקריות. כך למשל המדרש מספר על ראש אגודת חמרים שרימה את חבריו לקבוצה (מדרש תהילים, יב א, עמ׳ 105-104). הרשימה כוללת סדרה של בעלי מקצוע שהעניקו עבודות שירות במגזר הכפרי. ייתכן שיש להבין את הרשימה על רקע המתיחות הטבעית בין החקלאים ובין נותני השירות. דוגמה אחת הנוגעת לחנווני תובא להלן.
על כן נקבע בברייתא: ״כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהן לא חייט, ולא בורסי, ולא אחד מכל בעלי אומניות. לשכנו אין יכולין לכופו. רבן שמעון בן גמליאל אומר אף לשכנו יכולין לכופו״ (תוספתא בבא מציעא פי״א הט״ז; בבלי,
בבא בתרא כא ע״ב)
24. בני המבוי (רחוב) יכולים למנוע זה מזה לפתוח בית עסק שיש בו תנועה ציבורית. בברייתא מוזכרות שתי דוגמאות, והן מנויות בין המלאכות שהבבלי מנה אותן כמגונות.
דומה שיש לראות ברשימת בעלי מקצוע אלו חלק מהפולקלור המקומי25. ההנמקות בין ״עסקם עם נשים״, ״אומנות ליסטים״ וסתם דברי גנאי מתערבים יחדיו, וההבחנה בין ההנמקות מטושטשת. בתרבויות שונות היו תמיד עבודות יוקרתיות ומגונות, והסיבות לכך מקריות למדי. כך למשל בחברה בת זמננו המוסיקאי (המנגן או הזמר) הוא בעל מקצוע יוקרתי, ובעולם הקדום נחשב למגונה. היוקרה נובעת לעיתים מרמת ההכנסה הנמוכה במקצוע, ולעיתים רמת ההכנסה נובעת מהיוקרה. לעיתים אין זיקה בין השניים כלל ועיקר, והכבוד או הגנאי באים ממקור בלתי ברור.
החנווני מוכר מוצרים בקנה מידה קטן. דוגמה לכך היא המשנה במסכת ביצה פ״ג מ״ח: ״אומר אדם לחבירו מלא לי כלי זה אבל לא במדה״ – המשנה דנה כאן, בהמשך למשניות הקודמות, במי שקונה מצרכי מזון במועד. מותר לקנות מהחנווני, אך לא לקנות ממנו במידה. רוב החישובים הקדומים היו בנפח ולא במשקל (בשונה מהמציאות בימינו). האיסורים השונים נמדדים במידות נפח: ״כזית״, ״ככותבת״, ״סאה״, ״רביעית״ וכו׳. גם כאן הקנייה הרגילה היא ב״מידה״ (נפח), וחכמים דורשים שקנייה בחג תהיה בכלי שתכולתו אינה ידועה במדויק. עם זאת, לפי ההמשך משמע שחכמים מסכימים שהכלי שהחנווני מתבקש למלא יהיה כלי של מידה, אך שהקונה לא יבקש ״הב לי סאה קמח״ אלא ״מלא לי כלי זה״. החנות אינה פתוחה כרגיל בחג, אפילו בימי תענית החנות סגורה
(משנה תענית פ״א מ״ו), אבל החנווני מוכר לשכנו כמות קטנה של מצרכים לצורכי החג, כמחוות ידידות מסחרית בחלקה (
משנה ביצה פ״א מ״ה, וראו פירושנו לה).
1. ראו אלבק בהשלמותיו, עמ׳ 409. לדעתו המשפט חל על כל המשניות בפרק עד כאן. הפירוש תלוי כמובן בשאלה האם ״במה דברים אמורים״ הוא מחלוקת או פרשנות.
2. אפשטיין, מבוא, עמ׳ 626-625, הציע לקבל את דברי הבבלי (טו ע״ב) שהרישא כרבי טרפון (מ״ה בפרק הקודם) והסיפא כחכמים (כלומר מזכירה את דעת חכמים). אנו מסכימים שמשנה ה בפרק הקודם משתמשת בשפה הלכתית שונה, ואיננה מניחה שסתם ״תם״ הוא חצי נזק (כדעת הנשקה, ראו במבוא), עם זאת אי אפשר ללמוד ממנה מה דינו של תם; היא קובעת שהשור תם, ואיננה קובעת מה דינו.
3. ראו פירושנו למשנת פאה פ״ז מ״א-מ״ב.להלן בפירושנו לפ״ט מ״ה מופיע ״במה דברים אמורים״ בתוספתא, והוא בוודאי מחלוקת.
4. ראו עוד פירושנו לבבא בתרא פ״ג מ״א ופ״ה מ״ז, שם ״במה דברים אמורים״ הוא בוודאי מחלוקת.
5. כך הסברנו גם את היחס בין שתי יחידות בפרקי אבות. היחידה הראשונה היא מפ״א מט״ז עד פ״ב מ״ב, והיחידה השנייה מפ״ב מ״ח ואילך. ראו פירושנו לאבות.
6. ליברמן גרס ״מה שהזיקה״, ובכך התוספתא קובעת הלכה כמו המשנה. לפי הכלל הידוע קרוב להניח שהנוסח הקשה יותר הוא המקורי, ובין המשנה לתוספתא יש מחלוקת בנושא.
7. אבל בתוספתא יש הסבר אחר ל״אכלה ברשות הרבים״: ״שינת ואכלה משלמת מה שהזיקה. כיצד שינת ואכלה? היתה קופתו מופשלת לאחוריו ברשות הרבים, פשטה פרה ואכלה משלמת מה שהזיקה. מסאוי שנתון על פתח החנות חציו בפנים וחציו בחוץ, פשטה פרה פיה לתוכו ואכלה הרי זו פטורה״ (פ״א ה״ז). כאן המקרה ריאלי, והאכילה ממשית וניתנת להערכה (לפחות בתאוריה). כבר הבבלי חש בשאלה (כא ע״א), וראו ירושלמי פ״ב ה״ד, ג ע״א. לפנינו מעין אוקימתא של התוספתא כדי להפוך את הדין לריאלי קצת יותר.
8. על הבעיה של כפל המשניות עמד גם הלבני, בבא קמא, והציע כמובן את הפתרון ה״רגיל״ שהמשניות באות מעריכה שונה (טוויג, מבעה, עמ׳ 6; הלבני, בבא קמא, עמ׳ 35-31). המשניות באות כמובן ממקורות שונים, אך עדיין ברור שלשני המקורות מקור משותף, שהרי הלשון הזהה איננה מקרית. שני המקורות הללו, יהיו עורכיהם אשר יהיו, נטלו אותו משפט ושיבצוהו בהקשרים שונים. בדרך דומה של זיהוי מקורות שונים מהלך גם וסטרייך, חצי נזק, עמ׳ 103 ואילך.
9. ראו סיכומו והצגתו של וסטרייך, חצי נזק, עמ׳ 100 ואילך.
10. כן שנינו: ״אם אין לה (לעיר הנידחת) רחוב עושין לה רחוב. היתה רחבה חוצה לה, כונסין אותה לתוכה״
(משנה סנהדרין פ״י מ״ו). אם כן רחוב ורחבה חד הם.
11. מגן ואחרים, קרית ספר; זיסו וגנור, חורבת עתרי; טפר ושחר, שם טוב. התוכנית המופיעה שם שגויה, והאיור כאן משקף את התוכנית המדויקת יותר.
12. על קיומן של רחבות בערים שנחפרו ראו דר ואחרים, אום ריחן, עמ׳ 32-31.
13. וכן בסדרה ארוכה של מקורות אחרים:
תוספתא בבא בתרא פ״ו ה״ז וה״ט; עוקצין פ״א ה״ד, עמ׳ 687; תנחומא בובר, צו א; שם, בלק כז (חנות המוכרת יין);
תוספתא שביעית פ״ו הכ״ב; שם הכ״ה; דמאי פ״ד הי״ג; מכשירין פ״ג ה״י, עמ׳ 675, שם נזכר ירק שהחנווני מוכר, ודין ביצים שבקליפתן הוא משתמש לאכסון ולמכירת נוזלים.
14. חלטירא היא עוגה האפויה עם שמן. הירושלמי מביא בשמו של רבי יהודה: ״תני, החנווני שהיה מבשל ירקות בשביעית, לא יהא מחשב שכרו על דמי שביעית, אבל מחשב הוא על היין ועל השמן ועל האבטלה. רבי לא מפקד לאילין חלטריא: לא תהוון מחשבין אגריכון על מישחא, אלא על חיטיא״ (ציווה על האופים: לא תהיו מחשבים את שכרכם על השמן [של שביעית] אלא על החיטים [שאינם של שביעית] – ירושלמי שביעית פ״ז ה״ד, לז ע״ג). בירושלמי חלה נזכר בעל המקצוע חליטר, והוא שואל על הפרשת חלה: ״חד חליטר שאל לרבי יוחנן אמר איזיל עביד ארבע ופליג...״ (
ירושלמי חלה פ״ב ה״ו, נח ע״ג-ע״ד). החליטרא היא אפוא סוג לחם עתיר שומן. התלמוד הירושלמי (
בבא בתרא פ״ב ה״ג, יג ע״ב) מספר סיפורים על חלטירים שפעלו בטבריה (ככל הנראה). החלטר הוא אפוא סוג של אופה. אנו מכירים את הפועל ״לחלוט״ שמשמעו לבשל או לאפות על ידי יציקת מים רותחים על העיסה, ואפשר שזהו מקור השם ותיאור העבודה של אופה מיוחד זה.
15. השלמה שלנו.
16. בשבת, משום טלטול מרשות לרשות.
17. אבֵדה.
19. תפיסה כזאת היא בניגוד למקובל היום שהמסמך אמין מהזיכרון האנושי.
21. משפט כללי זה נכון, אך מחייב שתי השלמות. ראשית, חכמים (הלל) בהחלט עקרו את דין שמיטת כספים בבסיסו, בדרך שנויה במחלוקת. ראו פירושנו לשביעית פ״י מ״א ומ״ה, ושם הבאנו גם את דעות החוקרים בנושא. זאת ועוד, בפירושנו שם הראינו עד כמה הסתייגו חכמים ממצוות התורה. הם לא יכולים היו לבטלה, אך הציעו דרכי עקיפה. זו דוגמה טובה לדרך שאנו נוקטים בהבנת היחס שבין לחץ כלכלי ושינוי הלכה. לדעת כץ הלחץ הכלכלי גורם לשינוי הלכה, ראו כץ, שיט; כץ, מגמות פסיקה. לעומת זאת תא-שמע, שיט, הציג את הניתוח המשפטי כגורם המרכזי לשינוי הלכה. הוויכוח בין שתי השיטות, על בסיס אותן תשובות, בא לביטוי במאמרו הנזכר של כץ. הוויכוח הנקודתי הינו דוגמה לפלוגתא מתודולוגית בין חוקרי ההלכה בדרך המסורתית לבין חוקרי ההלכה המפעילים שיטות מחקר מתחום הסוציולוגיה וההיסטוריה. הדוגמה של שמיטת כספים מדגימה את הצורך בשילוב שתי השיטות. אכן למציאות הכלכלית כוח הלכתי רב, אבל בסופו של הליך המחשבה של דיין החכם צריך להצדיק את השינוי בשפה הלכתית, ותוך שימוש בטכניקות ההלכתיות. חכמים אינם יכולים לעקור דבר תורה גלוי אלא על בסיס פרשנות כלשהי, או הערמה, גם אם היא מלאכותית. נושא זה עקרוני ומהותי, ולא הערנו עליו אלא כדי למנוע תהייה של הקורא את הקטע הנוכחי בלבד. כל דרך הפרשנות, במיוחד במסכת נזיקין, מבוססת על תפיסה היסטורית זו. נדגיש שאין כאן ביטוי לאידאולוגיה הפרטית של המחברים בתחום שינוי ההלכה, אלא זו מסקנה היסטורית. כך נהגו חכמים, בדרך כלל, בבואם לשנות מסורת הלכתית, להתנגד לשינוי הלכתי או ליצור הלכה מחודשת.
22. המימרה חוזרת במסכת סופרים פט״ז ה״ז, עמ׳ 280-182, בשינויים קלים.
23. משנה, פ״י ה״ט; תוספתא פי״א ה״ט. הרועה היה בדרך כלל שכיר ולא בעל העדר. ראו פירושנו לביצה פ״ה מ״ז.
24. בבבלי נוספו ״מלמדי תינוקות״, וזו תוספת שאינה בתוספתא והיא מובנת על רקע בבלי בלבד.
25. בגנות הספן בספרות הרומית ראו בכר, ערכי מדרש.